כדי להגן על האוכלוסייה מפני ראדון קבע המשרד להגנת הסביבה, לפי המלצות הוועדה הבין-לאומית להגנה מקרינה (ICRP1), ש"רמת הפעולה" – ריכוז הראדון המרבי המותר בבתי מגורים תהיה 200 בקרל/מ"ק. כאשר הממוצע השנתי של ריכוז הראדון בחדר בתנאי מחיה רגילים עולה על רמת הפעולה, יש לעשות פעולות להקטנתו. כדי שריכוז הראדון בחדר ייצג את הממוצע השנתי שאפשר להשוות עם רמת הפעולה, יש למדוד אותו במשך 3 חודשים לפחות (באופן מעשי בין 3 ל-6 חודשים) בתנאי מחיה רגילים.

על פי המשרד להגנת הסביבה האמריקאי ההערכה היא שרמת הראדון הממוצעת במבנים עומדת על כ-1.3pCi/L, וכי ריכוז ראדון של כ-0.4pCi/L נמצאים באופן נורמלי באוויר החיצוני\הפתוח. המשרד האמריקאי קבע מטרה של הגבלת רמות הראדון בחללים פנימיים ללא יותר מאשר אלו שבאוויר החיצוני. אף שמטרה זו איננה ברת-השגה עדיין, הרי שבמרבית הבתים היום ניתן בכל זאת לצמצם את הרמות ל-2pCi/L או פחות.

לדעת להגנת הסביבה האמריקאי, כל חשיפה לראדון מסוכנת במידה כזו או אחרת. שום רמת ראדון אינה בטוחה. אפילו רמות ראדון הנמוכות מ-4pCi/L מהוות סכנה כלשהי, עם זאת ניתן להפחית את הסיכון ללקות בסרטן ריאות על ידי הורדת רמות הראדון ככל האפשר.

ריכוז הראדון בבית תלוי בין השאר בגורמים האלה: 

• סוג הקרקע: ריכוז הראדיום, פליטת הראדון מהקרקע, לחץ האוויר, טמפרטורה ולחות.
• תנאים אטמוספריים: תנועות האוויר, לחץ האוויר, הטמפרטורה, הלחות ומזג האוויר.
• מפרט הבנייה: חומר הבנייה, שיטת הבנייה, עובי הרצפה או הקירות צמודי הקרקע.
• פתחים במבנה המובילים לקרקע: צנרת מים, גז, ביוב, חשמל, שברים או סדקים ברצפה.
• מפלס המבנה: מרתף, קומה צמודת קרקע, קומה עליונה.
• אטימות המבנה: אטימות החלונות והדלתות, פתחי אוורור.
• הרגלי אוורור: תדירות פתיחה וסגירה של דלתות וחלונות, הפעלת מערכת האוורור.
• חומרי בנייה: קצב האקסהלציה (כמות הראדון הנפלט מיחידת שטח ביחידת זמן) מהקירות, מהרצפה ומהתקרה, עובי הקירות.